זהו זה ולא אחרת: אולי עוד לא הכל פה אבוד

לכן השורה התחתונה משידור הפתיחה לעונה החדשה של "זהו זה" היא שההפקה התגברה על הפרידה מבראבא, והצליחה לספק כ-40 דקות של הומור שנע על הציר שבין סביר לטוב, כולל כמה פיקים מצוינים ממש. כבר בפתיח הפגיזה החברוה עם שיר פתיחה גאוני, שהעלה חיוך מריר: "אין לי ארץ אחרת" שרו כחבורת זמר, אלא שהמילים עסקו בכישלון להוציא דרכון זר.

זה לא היה רק שיר פתיחה סאטירי אלא גם שיקוף לרוח התכנית: גידי גוב, אבי קושניר ומוני מושונוב לא מתכוונים באמת להגר מכאן, אבל דרך הביטוי לרצון הזה - הם משקפים את אכזבתם ממה שהפכה המדינה להיות, לא רק בעידן נתניהו אלא בכל עידן שלטון הליכוד (התכנית הראשונה שודרה בתחילת השנה השנייה למהפך הפוליטי של 1977).

ג'קי מייסון, הקומיקאי היהודי אמריקאי אמר פעם: "ככל שאני מתבדח יותר כך אני צוחק פחות", ובכן, החיוך המריר הזה עבר אמש כחוט השני בין כל המערכונים בתכנית הבכורה לעונה החדשה.

תכף נשוב לעוד מערכונים בתכנית, אבל לא לפני שנגיד משהו על ישראל, שמוני, גידי וקושניר מתגעגעים אליה כל כך, ארץ שהייתה הישנה והטובה בעיני אחדים, המתנשאת והמפלה בעיני רבים אחרים – וספק אם התקיימה כלל אלא בעיני רוחנו... ה"ארץ לעולם לא" הזאת, גם אם נניח שהתקיימה, הצטמצמה מאוד.

לא מזמן הותקף מוני מושונוב, איש חביב להפליא, על ידי חוליגן שתהה איך הוא עדיין בין החיים. ובכן, סביר להניח שלא מושונוב הוא שהעביר את הבחור על דעתו, אלא ישראל שעדיין זוכרת, שעדיין שורדת, שעדיין מאמינה שכסף, כבוד וכוח אינם חזות הכל (ואני אהיה הראשון להסכים שהם אינם הכל בעיקר עבור מי שיש לו די מהם... אבל בעיני זו רק סיבה לעבוד קשה יותר, לא לשנוא).

רק מעט יותר מ-4% צפייה היו למשדר הפתיחה של "זהו זה" אמש. זה אומר שהקהל הצטמק, אפילו אם נותנים להפקה הנחה של פלטפורמה שאינה עתירת רייטינג (למעט בליל האירוויזיון ודומיו). לכן מנחם לדעת שלשלושת העושים במלאכה (עם כמה שחקני חיזוק, בעיקר נעמי לבוב), זה ממש לא אכפת. מה יעשו למי שראו כבר הכל, יפטרו אותם?

ובכל זאת, למרות החיבה שמעוררת התכנית, רקוויאם יפה למי ולמה שהיינו, כשהם היו עדיין צעירים מבטיחים, לא כל המערכונים אחידים ברמתם.

הנה למשל האפיזודה המשעשעת לעצמה, שבה מתקשרת חבורה מפתח תקווה בחזרה לאבי מעוז, כסמל לשיחות הטלפון המטרידות שקיבלנו מהפוליטיקאים, ערב הבחירות. המערכון עצמו חביב, אבל הפואנטה נשענת על "הלו, זה יוסי בנאי?" של האמן המנוח (ביחד עם רבקה מיכאלי, תבדל"א).

כך גם הקטע עם הג'יני שמעניק שלוש משאלות ומתבסס כולו על בדיחה ישנה (אודות גבר שמבקש מהשד לילה אחד של סקס מלא תשוקה עם אשתו הפולנייה).

מה כן היה חזק? אבי קושניר כפציינט על סף ניתוח, שמלהג בטלפון על כך שאסור לסמוך על קולות הערבים, בעודו מוקף בצוות רפואי על טהרת הערבים.

רגע מוזר נרשם דווקא כשהגיע משה פרץ להתארח, במקביל להופעתו בפאנל של "הזמר במסכה" ששודרה במקביל, וכל נראה באותו הרגע בשני ערוצים במקביל.

מעבר לכך מוכיחה "זהו זה", שנעה על הרצף של בין סביר למצחיק, שהיא עדיין מסוגלת להיות רלוונטית, אם למרות גילם של העושים במלאכה או אולי דווקא בגללו, תזכורת לימים אחרים שלפחות 4.2% מאתנו מתגעגעים אליהם. זה אולי לא הרבה במנדטים, אבל ממש כמו מוני (שרק יהיה בריא!), עסקינן בגרעין קשה שמסרב לגווע.